האומץ לשנות את ה"ככה זה"

לא נדרש מאיתנו אומץ כדי לעזור לאישה זקנה לחצות את הכביש. נדרשות תשומת לב, רגישות אנושית בסיסית, נכונות לעצור לכמה דקות מהעיסוקים שלנו, ותו לא. זוהי נורמה חברתית מקובלת, וסביר שגם מי שיראו אותנו יחשבו שעשינו מעשה ראוי, ואולי אף יצטערו שלא עשו אותו בעצמם. אנחנו לא מסכנים בכך דבר. לעומת זאת, כשמישהו מדבר באופן מתלהם או פוגעני, כשמישהו אומר דבר שכולנו יודעים שאינו אמת, כשמישהו פועל לטובתו האישית בניגוד לטובת הארגון או החברה, במקרים רבים נדרש מאיתנו אומץ כדי להעיר לו. גם כשהפגיעה ברורה לנו. גם כשאנחנו יודעים שאם נשתוק, נשאיר את מי שנפגעו לבדם וננציח את דרך הפעולה הלא ראויה. נמצא לעצמנו הרבה תירוצים למה לא קמנו ואמרנו את מה שראוי לומר. נוכל לומר לעצמנו שזה לא הזמן, שאולי אנחנו במיעוט, שאולי אנחנו לא רואים את כל התמונה, ועוד כהנה וכהנה. אך בעומק ליבנו אנחנו יודעים שלא הערנו כי עלול להיות לדבר מחיר, וזה מפחיד. לעזור לאישה לחצות את הכביש אינו מאיים על המקום שלנו. להתייצב מול התנהגות פוגענית או חסרת יושרה, ודאי כשמדובר באדם בכיר ובעל סמכות, עלול לעורר כעס, לפגוע ביחסים, לסמן אותנו כ"בעייתיים". אנחנו עלולים לאבד אהדה, שייכות, ולעיתים גם הזדמנויות או מעמד. הידיעה מה נכון לעשות אינה מבטלת את החשש ממה שיקרה לנו אם נעשה אותו. נוח לנו יותר בלי קונפליקטים. כשאנחנו נמצאים במקום בטוח, אנחנו לא רוצים לאבד אותו, גם אם זה אומר להתעלם מפגיעה בערכים שאנחנו מאמינים בהם. רבים מאיתנו, אנשים טובים ובעלי יושרה, רואים דברים שאינם ראויים ושותקים. השתיקה הזאת אינה מעידה בהכרח על הסכמה. היא יכולה להעיד על פחד, על עייפות, על הרצון לשמור על מה שיש לנו ולהישאר באזור הנוחות. אבל לשתיקה שלנו יש השפעה. התנהגויות שאנחנו עוברים עליהן שוב ושוב לסדר היום נעשות בהדרגה לחלק ממה שמותר. הופכות לפרקטיקות מקובלות. עם הזמן אנחנו כבר מצטרפים לרוב השותק שאומר: "ככה זה, אין מה לעשות". אלה האנשים, אלה חוקי המשחק. בארגון, בחברה, בפוליטיקה. ואנחנו לא תמיד מבינים שגם השתיקה שלנו ושל שכמותנו מאפשרת ל״ככה זה״ להמשיך להתקיים. אבל אם כולנו נגיד ״ככה זה״, שום דבר לא ישתנה. אין דבר כזה "ככה זה", זוהי אמירה של תבוסתנים, לא של אמיצים. לא מספיק לעודד אחרים להיות אמיצים ולצפות בהם בהערכה. נדרש להישאר לצידם כשהאומץ שלהם מעורר אי-נוחות, כשהם משלמים עליו מחיר, כשהתמיכה בהם דורשת גם מאיתנו לצאת מאזור הנוחות. אם אנחנו מבקשים שינוי, התמיכה הזאת היא חלק מהאחריות שלנו. לכן, כדי שיהיה לנו האומץ לדבר בקול רם על מה שמתנהל בצורה לא ראויה, כדי שנעז לפעול לשינוי הנורמות ולא לקבל את ה״ככה זה״, נדרשת קהילה. נדרשים קשרים בין אנשים שמקבלים על עצמם לפעול יחד מתוך ערכים, יושרה ודרך ארץ. ככל שיותר אנשים מתייצבים יחד, גדל הסיכוי שנוכל לצמצם את המחיר האישי ולשחוק את כוחן של ההתנהגויות הפוגעניות. אנחנו זקוקים למרחב שבו נוכל להודות שאנחנו יודעים מה נכון לעשות, אבל חוששים לעשות אותו. ולדעת שיהיו מי שיקשיבו, שיעמדו לצידנו, שיפעלו יחד איתנו ושייתנו לנו גב גם אם ינסו לגרום לנו לשלם מחיר. ככל שהקהילה גדלה, האחריות לעשות את הדבר הנכון מתחלקת על כתפיהם של יותר ויותר חברים וחברות. קהילה כזאת אינה מבטלת את הצורך באומץ, אבל היא יכולה להפחית את הבדידות ואת המחיר האישי. היא מאפשרת לנו לפעול יחד, ללמוד זה מזה ולגלות שההתנהגות שהתרגלנו לקבל כי ״ככה זה״ אינה בהכרח מוסכמת על הרוב, ואינה גזירת שמיים. השינוי מתחיל כשאנחנו אומרים בקול: ״לא ככה צריך להיות״. ושוב, בקול רם יותר, ושוב ושוב. עד שגם ההתייצבות מול התנהגות פוגענית תהיה נורמה חברתית מקובלת. ברורה ומתבקשת, בדיוק כמו לעזור לאישה זקנה לחצות את הכביש.