שִׁגָּעוֹן

בִּיצִיאָה מִדַּעְתִּי פָּגַשְׁתִּי בְּיַלְדָּה מְמֻשְׁקֶפֶת שֶׁעָצְרָה אוֹתִי לְרֶגַע וְשָׁאֲלָה: ״אַתְּ בְּטוּחָה שֶׁזּוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ אַתְּ בּוֹחֶרֶת? עַכְשָׁו? דַּוְקָא עַכְשָׁו?״ אָחַזְתִּי בְּיָדִית הַדֶּלֶת, מִפְרְקֵי כַּף יָדִי הִלְבִּינוּ כְּמוֹ לֹבֶן הָעֵינַיִם שֶׁל הַיַּלְדָּה בַּת הַשֶּׁבַע שֶׁהִבִּיטָה בִּי מֵעֵבֶר לִזְגוּגִיּוֹת הַמִּשְׁקָפַיִם הַחוּמִים עֲבֵי הַמִּסְגֶּרֶת. מִשְׁקְפֵי הַיְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם, תְּכַלְכַּלִּים עֲדִינִים, וַדַּאי הָיוּ הוֹלְמִים אוֹתִי יוֹתֵר. צַר לִי עָלַיִךְ. לְכִי תַּעֲשִׂי נֶזֶם, קַעֲקוּעַ אוֹ חוֹר נוֹסָף בִּתְנוּךְ הָאֹזֶן. אִם תַּעַבְרִי בַּדֶּלֶת הַזּוֹ, הִיא עֲלוּלָה לְהִטָּרֵק אַחֲרַיִךְ. זוֹ לֹא בְּרִיחָה, זֶה מַעֲבָר לְאֶרֶץ הַצֵּל.