סִפּוּר אַהֲבָה

הִגַּעְתִּי לְסוֹף הַסֵּפֶר מִבְּלִי שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁהִתְחַלְתִּי אוֹתוֹ. הָיְתָה זוֹ הַכְּרִיכָה שֶׁמָּשְׁכָה אֶת עֵינַי, מִקַּרְטוֹן רַךְ, לְלֹא בָּרָק, צְבָעֶיהָ עֲמוּמִים. דַּפָּיו – נְיָר מְמֻחְזָר – סְפוּגִים נִיחוֹחַ עֲשַׁן מִקְטֶרֶת. דִּלַּגְתִּי עַל פְּרָקִים רַבֵּי־מֶלֶל חַסְרֵי שְׁתִיקוֹת. הָיוּ פִּסְקָאוֹת שֶׁחָזַרְתִּי עֲלֵיהֶן שׁוּב וָשׁוּב, חוֹרֶתֶת קַו עָבֶה בְּעִפָּרוֹן קָצוּץ תַּחַת מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים. פִּתְאוֹם הִגַּעְתִּי לָעַמּוּד הָאַחֲרוֹן. לֹא נִחַשְׁתִּי אֶת הַסּוֹף.