מָקוֹם שֶׁל עֲנָוָה

הָיִיתִי שָׁם פַּעַם, וְהָיָה לִי קַר. וְהָיוּ אִתִּי שָׁם הֲמוֹנֵי אָדָם שְׁקֵטִים רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁהָאֲדָמָה שֶׁלָּהֶם רָעֲדָה. הֵם יָשְׁבוּ בַּשֶּׁמֶשׁ מִחוּץ לְאֹהָלִים מַחְנִיקִים. הִמְתִּינוּ. לְעֵת עֶרֶב, מְבֻלְבֶּלֶת, מֻתֶּשֶׁת, בְּגָדַי וּשְׂעָרִי דְּבוּקִים לְגוּפִי בְּלַחוּת הַלַּיְלָה, עָלִיתִי חֲזָרָה לְהַר הָרוּחוֹת. הַרְבֵּה שָׁעוֹת דִּבַּרְנוּ וּבָכִינוּ עַד שֶׁנִּרְדַּמְנוּ מְרֻקָּנִים. שַׁבְתִּי לַמַּחֲנֶה בַּבֹּקֶר, צְעָדַי מְאֻשָּׁשִׁים בַּשְּׁבִיל הַקּוֹצָנִי הַיּוֹרֵד בָּהָר, מְבַקֶּשֶׁת לִרְאוֹת אֵיפֹה נִקְבַּר הַתִּינוֹק. אוּלַי לֹא הֶאֱמַנְתִּי. תְּלוּלִית עָפָר קְטַנָּה סִמְּנָה אֶת הַמָּקוֹם בָּאֲדָמָה הַשְּׁבוּרָה. עָלִיתִי שְׁפוּפָה חֲזָרָה לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה פַּעַם פִּסְגָּה וְנָפַלְתִּי עַל כְּתֵפָיו.